בפרשת תרומה נידונים עניני המשכן. המשכן עצמו בכללות הוא בחינת מלכות שמים. והקב"ה שוכן בתוך המשכן. נמצא, המשכן הוא כלי שבו הבורא שוכן, כי היכן שמתוקנת באדם מלכות שמים ויראת שמים שם מתגלה השי"ת. הכלי הזה נתקן בכל מיני תיקונים המכונים זהב כסף ונחושת ועורות אילים מאדמים ושמן למאור, וכו', שכל אלו הם בחינות שעל ידם נתקן המשכן. ובמשכן עצמו יש כלים מכלים שונים: ארון, שולחן, מזבחות, מנורה, שכל אלו הן הבחנות שונות בענין מלכות שמים.
ארון העדות, ארון הברית, הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה, כי הברית הוא כידוע בחי' היסוד, בחי' ז"א, בחינת קודשא בריך הוא, והארון הוא הכלי, בחי' מלכות. "ויהי בנסוע הארון", מפרש הזוהר הקדוש, הוא עניין נסיעה בג' דוכתיה, דהיינו בג' בחינות של ימין שמאל ואמצע, שעל ידם מתגלים המוחין, דהיינו התגלות השי"ת בצורה מתוקנת באדם. ובארון צריכות להיות ג' תיבות אלו בתוך אלו. ג' תיבות אלו מרמזות על ג' בחינות שיש בארון הזה, שהן בחינת ראש תוך סוף, בחינת חב"ד חג"ת ונהי"ם.
על הארון יש כפורת, ועל הכפורת עומדים שני כרובים. הכרובים פורשים כנפיהם למעלה. פירוש: הכפורת היא עניין נקיות, דכל מקום שכתוב המושג כפרה מורה על נקיות, כפי שיום הכפורים הוא בחינת נקיון. זאת אומרת על ידי זה שהאדם רוצה להתחבר עם הבורא, ויש לו כיסופים וגעגועים להתחבר עם הקדוש ברוך הוא, אבל הוא רואה שהקב"ה לא רוצה להתחבר איתו, אזי הוא צריך להבין שמשהו לא בסדר בתוכו. דצריך לנקות את עצמו בכדי שיהיה ראוי לחיבור עם השוכן. ומהו עניין הנקיון הזה? למדנו, שאדם צריך לנקות את עצמו מהזוהמה של האהבה העצמית שלו. וכשאדם מנקה, ולפי גודל הנקיון שהוא עושה, כך יכול להווצר חיבור בינו לבין הבורא.
אומר רבנו בעל הסולם: מה ההבדל בין אנשים גדולים לאנשים קטנים? בניגוד לכל מה שהרחוב חושב, ככל שאדם יותר גדול, הוא רואה יותר רע בתוך עצמו, רואה יותר לכלוך, הוא רואה יותר שחיתות בתוכו. אדם קטן חושב שהוא בסדר, חושב שהוא צדיק, אין לו מה לתקן. אדם גדול רואה שהוא לא בסדר. ככל שאדם יותר מפותח הוא רואה יותר רע בתוכו. כל אדם רוצה להתפטר מהרע שבו. אף אחד לא רוצה לחיות עם לכלוך. השאלה רק - מה אדם מגדיר כרע ומה אדם מגדיר כטוב. וזה עניין הכפורת. והכפורת הזאת נמצאת על הארון. פירושו של דבר שאי אפשר לזכות לבחינת ארון הברית, דהיינו להתקשר עם הכלי הזה המחזיק בתוכו התגלות אלוקות, אלא אם כן האדם מנקה את עצמו.
ועל הכפורת עומדים שני כרובים. כרובים אומר רש"י במקום: "כרביה" - פני תינוק, כנערים. בפשטות, שני הכרובים האלו אחד בימין ואחד בשמאל, עומדים זה מול זה. זה מסמל את עבודת הימין וזה את עבודת השמאל. ויש להם פני תינוק, מפני שכל יום ויום אדם צריך להתחיל מחדש בעבודת הימין ובעבודת השמאל, כמו תינוק שנולד. בכל יום האדם צריך להגיד: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". הוא צריך לזכור מי זה ה"אני" - עפר ואפר. וצריך להגדיל, עד כמה שידו מגעת את בחינת "לפניך". וככל שהקצוות בין ה"אני" לבין ה"לפניך" יותר גדולים, ככל שהמרחק בין זה לזה יותר גדול, יכול האדם להיות יותר מאושר ויותר שמח, בכל קשר ונגיעה ושייכות שיש לו לבורא עולם. אבל את זה צריך לבנות כל יום מחדש. נמצא, בכל יום אדם צריך לזכור - מיהו ה"אני"? מה המשמעות של "לפניך"? מה זה "מלך" "חי" "קיים"? וכל יום האדם צריך לבנות את המערכת הזאת מחדש.
וכמו כן את בחינת השמאל, האדם צריך לבנות בכל יום מחדש. השמאל נקרא ביקורת, דהנה מקצת זמן מיומו של האדם, עד חצי שעה ביום, צריך לעסוק בביקורת (רבינו בעה"ס). וגם את זה צריך בכל פעם לבנות מחדש כתינוק שנולד. מה זו ביקורת? אדם צריך לחשוב כל יום - למה אני צריך להגיע היום? לאיזו מעלות ומידות והנהגות אני צריך להגיע? האם התנהגותי היום תואמת לענין האמונה שהשי"ת מנהיג הכל? האם הרגשתי היום ענין יראת שמים? אהבת חברים? אהבת הבורא? צניעות, ענוה? וכו'. למה אני לא מגיע למה שאני צריך להגיע היום? וכל יום צריך לבנות את זה מחדש. לכן יש לכרובים הללו פני תינוק.
ועוד: הכרובים מכונים "תינוקות של בית רבן". המושג "תינוקות של בית רבן" מציין תרתי דסתרי, כי "תינוק" מציין קטנות, אבל "רבן" מציין גדלות (כפי המושג "רב ושליט") איך מתקיימים ביחד שני המושגים האלו - "תינוקות של בית רבן", הקטנות של הגדלות? בפשטות אפשר לפרש, שבזמן שאדם מחזיק את עצמו כתינוק, והוא מסוגל לבטל את עצמו מכל וכל כלפי השי"ת, אז יש לו גדלות. דהיות שהוא מבטל את עצמו בפני גדול, מחמת דביקות זו, הגם שלו, מצד עצמו, בכלים שלו, אין גדלות, אבל מתוך החיבור לכלים של העליון יש לו. נמצא, עניין הכרובים העומדים על הכפורת משמעותו: כל עבודת הימין והשמאל באדם היא על בסיס הכפורת, על בסיס הרצון שלו לנקות את עצמו.
"פורשים כנפיהם למעלה", אמר הרבי הברכת שלום זצ"ל: עניין כנפיים מורה על כיסוי, כמו שכתוב: "לא יכנף עוד מוריך", דלעתיד לבוא לא יהיה כסוי על מורה הדרך. והם פורשים את הכנפיים למעלה בחשיבות. פירושו של דבר - אלו שהולכים בדרך עבדות ה', הימין והשמאל שלהם מתחדשים בכל יום על בסיס הכפורת כנ"ל. ואצלם עניין של כיסוי הוא למעלה בחשיבות, מפני שהם מבינים שדווקא על ידי זה שהקב"ה מתכסה מאיתנו, זוהי הדרך היותר טובה לעבדו ללא נגיעה עצמית, ללא שום נגיעה של רצון לקבל. וע"כ מקבלים את עבודת האמונה בשמחה ובאהבה.
ארון העדות, ארון הברית, הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה, כי הברית הוא כידוע בחי' היסוד, בחי' ז"א, בחינת קודשא בריך הוא, והארון הוא הכלי, בחי' מלכות. "ויהי בנסוע הארון", מפרש הזוהר הקדוש, הוא עניין נסיעה בג' דוכתיה, דהיינו בג' בחינות של ימין שמאל ואמצע, שעל ידם מתגלים המוחין, דהיינו התגלות השי"ת בצורה מתוקנת באדם. ובארון צריכות להיות ג' תיבות אלו בתוך אלו. ג' תיבות אלו מרמזות על ג' בחינות שיש בארון הזה, שהן בחינת ראש תוך סוף, בחינת חב"ד חג"ת ונהי"ם.
על הארון יש כפורת, ועל הכפורת עומדים שני כרובים. הכרובים פורשים כנפיהם למעלה. פירוש: הכפורת היא עניין נקיות, דכל מקום שכתוב המושג כפרה מורה על נקיות, כפי שיום הכפורים הוא בחינת נקיון. זאת אומרת על ידי זה שהאדם רוצה להתחבר עם הבורא, ויש לו כיסופים וגעגועים להתחבר עם הקדוש ברוך הוא, אבל הוא רואה שהקב"ה לא רוצה להתחבר איתו, אזי הוא צריך להבין שמשהו לא בסדר בתוכו. דצריך לנקות את עצמו בכדי שיהיה ראוי לחיבור עם השוכן. ומהו עניין הנקיון הזה? למדנו, שאדם צריך לנקות את עצמו מהזוהמה של האהבה העצמית שלו. וכשאדם מנקה, ולפי גודל הנקיון שהוא עושה, כך יכול להווצר חיבור בינו לבין הבורא.
אומר רבנו בעל הסולם: מה ההבדל בין אנשים גדולים לאנשים קטנים? בניגוד לכל מה שהרחוב חושב, ככל שאדם יותר גדול, הוא רואה יותר רע בתוך עצמו, רואה יותר לכלוך, הוא רואה יותר שחיתות בתוכו. אדם קטן חושב שהוא בסדר, חושב שהוא צדיק, אין לו מה לתקן. אדם גדול רואה שהוא לא בסדר. ככל שאדם יותר מפותח הוא רואה יותר רע בתוכו. כל אדם רוצה להתפטר מהרע שבו. אף אחד לא רוצה לחיות עם לכלוך. השאלה רק - מה אדם מגדיר כרע ומה אדם מגדיר כטוב. וזה עניין הכפורת. והכפורת הזאת נמצאת על הארון. פירושו של דבר שאי אפשר לזכות לבחינת ארון הברית, דהיינו להתקשר עם הכלי הזה המחזיק בתוכו התגלות אלוקות, אלא אם כן האדם מנקה את עצמו.
ועל הכפורת עומדים שני כרובים. כרובים אומר רש"י במקום: "כרביה" - פני תינוק, כנערים. בפשטות, שני הכרובים האלו אחד בימין ואחד בשמאל, עומדים זה מול זה. זה מסמל את עבודת הימין וזה את עבודת השמאל. ויש להם פני תינוק, מפני שכל יום ויום אדם צריך להתחיל מחדש בעבודת הימין ובעבודת השמאל, כמו תינוק שנולד. בכל יום האדם צריך להגיד: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". הוא צריך לזכור מי זה ה"אני" - עפר ואפר. וצריך להגדיל, עד כמה שידו מגעת את בחינת "לפניך". וככל שהקצוות בין ה"אני" לבין ה"לפניך" יותר גדולים, ככל שהמרחק בין זה לזה יותר גדול, יכול האדם להיות יותר מאושר ויותר שמח, בכל קשר ונגיעה ושייכות שיש לו לבורא עולם. אבל את זה צריך לבנות כל יום מחדש. נמצא, בכל יום אדם צריך לזכור - מיהו ה"אני"? מה המשמעות של "לפניך"? מה זה "מלך" "חי" "קיים"? וכל יום האדם צריך לבנות את המערכת הזאת מחדש.
וכמו כן את בחינת השמאל, האדם צריך לבנות בכל יום מחדש. השמאל נקרא ביקורת, דהנה מקצת זמן מיומו של האדם, עד חצי שעה ביום, צריך לעסוק בביקורת (רבינו בעה"ס). וגם את זה צריך בכל פעם לבנות מחדש כתינוק שנולד. מה זו ביקורת? אדם צריך לחשוב כל יום - למה אני צריך להגיע היום? לאיזו מעלות ומידות והנהגות אני צריך להגיע? האם התנהגותי היום תואמת לענין האמונה שהשי"ת מנהיג הכל? האם הרגשתי היום ענין יראת שמים? אהבת חברים? אהבת הבורא? צניעות, ענוה? וכו'. למה אני לא מגיע למה שאני צריך להגיע היום? וכל יום צריך לבנות את זה מחדש. לכן יש לכרובים הללו פני תינוק.
ועוד: הכרובים מכונים "תינוקות של בית רבן". המושג "תינוקות של בית רבן" מציין תרתי דסתרי, כי "תינוק" מציין קטנות, אבל "רבן" מציין גדלות (כפי המושג "רב ושליט") איך מתקיימים ביחד שני המושגים האלו - "תינוקות של בית רבן", הקטנות של הגדלות? בפשטות אפשר לפרש, שבזמן שאדם מחזיק את עצמו כתינוק, והוא מסוגל לבטל את עצמו מכל וכל כלפי השי"ת, אז יש לו גדלות. דהיות שהוא מבטל את עצמו בפני גדול, מחמת דביקות זו, הגם שלו, מצד עצמו, בכלים שלו, אין גדלות, אבל מתוך החיבור לכלים של העליון יש לו. נמצא, עניין הכרובים העומדים על הכפורת משמעותו: כל עבודת הימין והשמאל באדם היא על בסיס הכפורת, על בסיס הרצון שלו לנקות את עצמו.
"פורשים כנפיהם למעלה", אמר הרבי הברכת שלום זצ"ל: עניין כנפיים מורה על כיסוי, כמו שכתוב: "לא יכנף עוד מוריך", דלעתיד לבוא לא יהיה כסוי על מורה הדרך. והם פורשים את הכנפיים למעלה בחשיבות. פירושו של דבר - אלו שהולכים בדרך עבדות ה', הימין והשמאל שלהם מתחדשים בכל יום על בסיס הכפורת כנ"ל. ואצלם עניין של כיסוי הוא למעלה בחשיבות, מפני שהם מבינים שדווקא על ידי זה שהקב"ה מתכסה מאיתנו, זוהי הדרך היותר טובה לעבדו ללא נגיעה עצמית, ללא שום נגיעה של רצון לקבל. וע"כ מקבלים את עבודת האמונה בשמחה ובאהבה.
הרב אברהם מרדכי גוטליב תלמידו של רבי ברוך שלום הלוי אשלג בנו בכורו של רבנו בעל הסולם
מידע נוסף: ספרי קבלה
אתר הבית: קבלה
מידע נוסף: ספרי קבלה
אתר הבית: קבלה
